יום שבת, 17 בדצמבר 2011

הרב והתלמיד

ברצונינו לספר לכם על קשר חזק ששום מימות שבעולם לא ניתק, בן שני אנשים, בין התלמיד לרב אשר סיפור זה מהווה בחיינו אנו היום יום עד כמה אנו צריכים לחיות את "הדעת" האמיתית

לפני כמעט מאתיים שנה התלמיד הגדול ר' נתן שמו כמנהגו בקודש לנסוע בכל ער"ח לציון הקדוש מוהר"ן ז"ל רבו בעיר אומן. ודרכו היה לקחת את משרתו הנאמן ר' משה ברסלבר ליסע עימו לדרכו. והיה רגיל תמיד ששכר עגלה עם הבעל עגלה באופן שהעגלה שנוסע בה תיהיה מכוסה כמו חדר בית, בכדי שיוכל שם להתפלל וללמוד, וכשהעריב היום באו לאיזה אכסניא ועמדו שם לנוח בלילה, ונסעו משם כמה שעות קודם אור הבוקר, וכשהאיר השחר לבש ר' נתן את הטלית והתפילין שלו, וכיסה את פניו הק' בטליתו כדרכו תמיד בעת התפלה, תחילת התפלה דהיינו ברכות קרבנות וקטורת אמרו בקול נמוך ובלב נשבר מאד, שלא כמנהגו, וכן התחיל לומר הודו גם כן בקול נמוך ובלב נשבר כזה, והיה לפלא בעיני ר' משה משרתו כי תמיד דרכו של ר' נתן להתפלל בשמחה ובהתלהבות ובקולות, ועכשיו מתפלל בלי התלהבות רק בקול נמוך ובלב נשבר כמי שמתגעגע וכוסף ומתחנן להשיג דבר מה, עד שמרוב המרירות שהיה לר' נתן כל כך נתרגש גם כן ר' משה משרתו, ונשבר לבו בקרבו לשברי שברים ממש והתחיל לבכות בדמעות שליש בלי הפוגה.
וכשהגיע ר' נתן למזמור שיר חנוכת וכו' בפסוק זמרו לה' חסידיו וכו' הפסיק ושתק איזה רגעים בלי שום דיבור, ור' משה לא ידע מה זאת ועל מה זאת, ואחר זה התחיל ר' נתן לזמר הניגון של "אשת חיל" בקול מאוים מאד ובדביקות גדול מאד בלי דיבורים רק הניגון לבד, עד שר' משה לא היה יכול לישב בעגלה מחמת הפחד, וממש כל גופו היה רועד וארכבותיו דא לדא נקשן, מעוצם הפחד שנפל עליו אז, וכך היה מזמר למשך עשרים דקות.
ופתאום עשה ר' נתן מחיאות כפים כמה פעמים ממש בוקע רקיעים, והתחיל לצעוק זמרו לה' חסידיו והודו לזכר קדשו בקולות נמרצות ובשמחה גדולה, וכך היה מתפלל את סדר התפלה במחאת כפיים ובקולות נוראות ובדביקות נפלא כזה שאי אפשר לצייר בשום אופן, ובתוך כך הגיעו לאיזה כפר בבוקר השכם, והרועים דרכם הוא אז להנהיג הבהמות בשדות לרעותם, ואנשי הכפר כל אחד ואחד הולך לעבודתו, וכששמעו הקולות והמחאות כפים כאלו מתוך העגלה, נבהלו ונשתוממו כי לא שמעו מעולם קולות נפלאים כאלו, והעגלה נסעה חיש מהר לדרכה כדרך הנוסעים, והתחילו הרועים לרדוף אחרי העגלה וכן כל אנשי הכפר מקטון ועד גדול כולם רצו אחרי העגלה בהתפעלות עד מרחק רב מהכפר, לשמוע הדביקות והנעימות מהקולות של ר' נתן.
וסיפר ר' משה משרתו הנאמן שעוצם תפארת היופי המראה הלזו היה נפלא ונורא, כי ראו עין בעין איך שכל העולם ומלאו, התבואות והעשבים והאילנות והבהמות ובני אדם כולם אצים רצים ומשתוקקים להיכלל בתפילת ר' נתן עד שלבסוף היו כולם מוכרחים, לחזור לאחוריהם לעבודתם ולרעות בהמתם, ור' נתן לא היה יודע כלל מזה מחמת התלהבותו כל כך בתפלתו, עד שבעת שהגיע ר' נתן ל"עזרת אבותינו" באו לאיזה כפר והבעל עגלה רצה לפוש קצת וגם לנוח סוסיו ליתן להם שחת לאכול, והיה שם קרעטשמי יהודית ונסע לשם, ור' משה לא ידע מה לעשות כי איך אפשר לבלבל את ר' נתן עכשין קודם שמונה עשרה בתוך התלהבות כזאת, אך כשהגיע העגלה ליכנס להשער של הקרעטשמי עלתה העגלה על מפתן השער שהייתה עשויה מקורה גדולה ועבה מאד, וכשירדה אחר כך מהמפתן דפקו האופנים לארף בחוזק כל כך עד שר' נתן הרגיש את חוזק הדפיקה ושתק לרגע והבין שזה איזה בית מושב, ואז היה יכול ר' משה לגשת אליו ולקח אותו בידו והוליכו להאכסניא, הגם שר' נתן צעק גם אז "ועונה לעמו ישראל" בקולות עצומות מכוסה בטליתו, והעמידו אצל כותל אחד באכסניא שם.
וכשגמר ר' נתן את התפלה וחלץ תפילין דרש"י לפני שהניח תפילין דרבינו תם אמר לר' משה בוודאי תמוה לך מה שבתחילת התפילה הייתי בלב נשבר, ומה שהפסקתי אחר כך במזמור שיר חנוכת הבית וכו', ומה שהתחלתי לזמר הניגון של אשת חיל, מה אומר לך אהובי תלמידי, שמתי אל ליבי בתחילת התפלה להיכן אני נוסע שזה על ערב ראש חודש על קבר האדמו"ר ז"ל, ונזכרתי שדרכי היה בחיי האדמו"ר כשבאתי לפניו היה שואל אותי מהנעשה איתי, יש לך איזה התחדשות בעבודתך מדברינו שדיברנו מכבר, וכו', וכשאבא עכשיו אל הציון האדמו"ר ואיני מרגיש עצמי חדשות כזאת, נשבר לבי בקרבי והתחלתי להתפלל בלב נשבר ובבושת פנים עד מאד באיזה פנים אעלה על ציונו הקדוש, עד שכמעט לא נשאר בי שום חיות, ולא ידעתי במה להחיות את עצמי, ועזר לי השם יתברך ברוב רחמיו וחסדיו שנזכרתי מה שהאדמו"ר ז"ל אמר לי פעם "שכשכבר אין במה להחיות את עמו אז מחיים את עצמינו בניגון" והתחלתי לחשוב באיזה ניגון להחיות את עצמי, ונזכרתי בגודל עוצם החיות שהיה לי בעת ששמעתי הניגון הראשון אצל האדמו"ר בשבת קודש הראשון מהתקרבותי אליו שזה הניגון של "אשת חיל", ונכנס בלבי שמחה עצומה ונתחזקתי מאד, ונתחדש אצלי הניגון הזה מאד והתחלתי לנגנו מחדש בחיות נפלא מאותו החיות שהיה לי אז בשבת קודש הראשון אצל האדמו"ר ז"ל,ועל ידי זה החייתי את עצמי עד מאד, אחר כך התבוננתי בדעתי שאני צריך עכשיו לומר הפסוק זמרו לה' חסידיו וכו' וב"ה שעזר לי השי"ת שאני מחסידיו של האדמו"ר, וגם עכשיו אני נוסע אליו, ואמרתי אל לבי טוב להודות לה' ולהלל את שמו הגדול על כל החסד והטובה שעשה עימי, ועל ידי כל זה נתחזקתי להתפלל במוחין חדשים ובחיות חדש, וזה ו"הודו לזכר קדשו".
ור' משה זלגו עיניו דמעות שליש כשסיפר מעשייה זו מרוב התרגשות שהיה לו, כי נזכר לו את כל הנעשה אז באותה הנסיעה מה שאי אפשר לבאר ולספר בעל פה וכל שכן בכתב ואמר ר' משה שמאז נפתח לו לבו, והתחיל להבין קצת איך שאפשר לחיות חיות נפלא כזה בתפלה, בכוחו של האדמו"ר הק', מה שלא ידע ולא ראה עד אז פליאה כזאת, ועד הנה לא היה יודע מזה אם לא היה רואה זאת בעיניו, איך שמתוך מרירות כזה שהיה לו לר' נתן מקודם, ובא אחר כך לשמחה עצומה נוראה ונפלאה בהתלהבות וביראה קדושה כזאת.

(נתן אוזן)

אין תגובות: