סבלנות-ותבוא על שכרך

אוכלי מרור

פעם אחת התחברו יהודי ואשכנזי להיטלטל יחד בדרכים ולחזר על הפתחים. והיהודי לימד
את האשכנזי לאחוז במנהגים יהודיים, אף הלבישו מלבוש יהודי, והרגילו לדבר בלשון
יהודית, שיש בה דמיון ללשון אשכנז, כדי שיהא נראה כאחד מאחינו בני ישראל, שיהודים
רחמנים בני רחמנים הם ואינם חוסכים צדקה לעני.


כיוון שהגיעו לעיר אחת סמוך לפסח התחיל היהודי להרגיל את האשכנזי בהלכות "סדר"
לפסח, שעושים "קידוש" ומקיימים "רחץ" ואומרים הגדה, כדי שלא יהיה בור גמור כשישב
בבית יהודי אורח ל"סדר". אלא שאותו יהודי שכח לספר לגוי שקודם כל אוכלים מרור.

וכך היה. בעל בית יהודי הביא את ה"גוי" בצורת יהודי אל הסדר. וה"גוי" - תאות האכילה
תקפה עליו מאוד, ובכל זאת היה סבלן מלכתחילה. קיים קדש ורחץ, ואף שמע בסבלנות את
הקושיות. אפילו אכל כרפס במי-מלח. בעל כרחו נעשה שותף גם לאמירת הגדה, וכל אותה
שעה לבו כתנור בוער מתאוות האכילה. סוף-סוף נסתימה גם ההגדה. האשכנזי עיניו יוצאות
מחוריהן: היכן האכילה? הרי חברו היהודי היה עומד כל הימים האחרונים שלפני החג ודורש
באזניו בשבח המאכלים הטובים, מעדני-מלכים ממש, העולים על שולחן יהודי בשעת הסדר.
עוד האשכנזי מייחל ומצפה למטעמים, מגישים לו שתי פרוסות מצה ומרור ביניהם. אכל את
הכורך ונעשה לו מר בפה ומרירות גדולה נכנסה לתוך לבו: יהודים רמאים, יהודים ארורים,
הבטיחו לי מאכלי-תאוה ואין בפי אלא המרור הזה. נתמלא כעס, דפק על השולחן וצעק:
נבזים שכמותכם! ומיד נשא את רגליו וברח מן הבית.

כששמע לאחר כך חברו היהודי ספור המעשה הזה גער בו ואמר:

- אי לך, אשכנזי שוטה, בשל פחזות שהיתה בך הפסדת את הסעודה השמנה, שעלתה על
השולחן לאחר מרור.


וזו היא גם מידת רבים, שהם קצרי-רוח, יש נגשים אל שולחן גבוה ומתקרבים אל אחד חכם
וצדיק.
כיוון שאינם מקבלים מיד את השפע מידו הגדולה והברוכה, כי אם, להיפך, סופגים
קצת מרירות מתוכחת מוסרו, שכל כוונתה לזככם ולמרקם - מיד הם בורחים ממקור החן
והחכמה. אילו היו מיושבים בדעתם וסבלנים לצפות במנוחה עד בוא מועד היו באים על שכרם
לשבוע רוב נחת ותענוג ללא מצרים. אין הם יודעים, שהמרור אינו אלא פתיחה לסעודה
ונמצאים אוכלי-מרור כל ימיהם.