עוד השמטות והוספות השייכים לספר הקדוש חיי מוהר"ן (6)

ל
הר' מיכל מטולטשין זצ"ל סיפר שהכיר מקרוביו של ר' יוסיל שותק זצ"ל זה הר' יוסיל שותק הי' חבירו של הרה"צ ר' לוי יצחק ז"ל הרב מבארדיטשוב זצ"ל והי' גדול והי' מנהגו לומר דברי בדיחותא (“אגלאך וועריטל") ופעם אחד בתווכח עם הרה"צ מברדיטשוב ז"ל באיזה פשט בגמרא והנה הרה"צ מבארדיטשוב ז"ל ואמר לו שך לומדין הפשט למעלה ברקיע (כמו שהוא ז"ל אמר). השיב לו הר' יוסיל ז"ל בלשון הלצה (“ווערטיל") וכי ברקיע לא יכולין לטעות (“אין הימאל קען מען דען קיין טעות ניט האבין") ונתפעל מאד הרה"צ מבארדיטשוב ז"ל מזה וענה לו בהתעוררות גדול יוסיל ראה למה שהביאו אותך הלצותך (“יוסיל דיא האלסט דיך נאך אין ווערטליך? זייא ציא וואס דאני ווערטליך האבין דיך גיברענגט") ונכנסו אלו הדיבורים בעומק לבו ומני אז והלאה גמר בדעתו לא לבד שלא לומר ווערטליך אלא אפילו לשתוק לגמרי שלא לדבר וקיים זה במסירות נפש גמור כי הי' לו חיות מלומר דברי הלצות וכו' וכשעינה עצמו מזה ממש נתייבשו אבריו מסיגוף ועינוי וסיפר קרובו הנ"ל לר' מיכל ז"ל כי כאשר ראה אותו בבית המרחץ היה כ"כ יבש ודק עד שהיו יכולים להכיר האברים הפנימים וענה לו קרובו הנ"ל "ר' יוסיל די לכם לסגף נוחו מעט" השיב לו בהתעוררות, הגוף הוא כ"כ עב וחזק (מגושם) הניח לו יום אחד הוא כבר כמו שהוא (“דער גוף איז אזו מגושם לאז אים נאר אפ איין טעג איז ער שוין דער אייגנער וואס ער איז גווען"). ע"כ

לא
הרשל'ה היה רגיל להסתובב אצל רבנים ואדמורי"ם והיה רגיל מתי שהיה מגיע היה אומר מילתא דבדיחותא פעם בא אצל רבינו ז"ל ורבינו ז"ל אז ישב בחברת חסידיו ורבינו ז"ל ראה את הנ"ל מהחלון ואמר לחסידיו שלא יצחקו והרשל'ה נכנס מיד אמר מילתא דבדיחותא ואף אחד לא צחק אז עשה רבינו ז"ל תנועה שהוא מרוצה כדי שלא לביישו כשיצא אז אמר רבינו ז"ל התורה כשאחד אומר בדיחותא צריך להיות שלושה דברים (א) צריך לחשוב לפני שהוא אומר שלא יהיה ניבול פה (ב) ולא לחשוב את עצמו (ג) שלא יאמר לבזות את חבירו.

לב
רבינו ז"ל אמר שהוא אוהב שענינו יבא על לבות של ליטאים (“ליטוואקיס") כי יש להם לב חזק והם עקשנים גדולים וזה מעלה גדולה בעבודת השם (זיין זאך זאל איבער גיין אוף ליטוושי הערצער"). ע"כ

לג
פעם אחד הי' איזה שאלה אצל רבינו ז"ל בפסח שנפל חתיכת מצה לתוך התבשיל לענין שאין אוכלים (גבראקט) המצה לתוך המים (שרויה) ולא החמיר כל כך.
אמר לענין מצה שמורה העיקר שמירה במכנסיים (“שמירה אין דיא הוזין") היינו העיקר הוא תיקון הברית בזה צריכין להחמיר מאד אבל בשאר דברים לא צריכים חומרות יתירות רק אם ע"פ ש"ע כשר לא צריכים להחמיר הרבה מאד וכמו שאומרים אנ"ש שהראשי תיבות ו'ח'י' בהם הוא ו'לא ח'ומרות י'יתירות.

לד
פעם אחת היו מנחות אצל רבנו ז"ל שתי מצות: אחת של שמורה ואחת בלתי, והשמורה היתה יותר קרובה לרבנו ז"ל. והניח רבנו ז"ל השמורה ולקח הבלתי, ואמר: כאשר לוקחים מצה ביד, לוקחים את קדשא בריך הוא בעצמו ביד (“אז מען נעמט א מצה אין דער האנט, נעמט מען קודשא בריך הוא אין דער האנט"), כי המצות הן בעחדות עם השם יתברך, כמובא בלקוטי מוהר"ן סימן ה'. ע"כ

לה
ספרו לפני רבינו ז"ל על הרב הצדיק מוה"ר נחום מטשערנאביל ז"ל שכאשר הי' מגיע להדלקת נר חנוכה (פעם הראשון) עשה קפיצה מלא קומתו מחמת גודל האור שהי' מרגיש ואאמר רבינו ז"ל שזה מחמת שלא הי' מכין עצמו כ"כ על האור הזה מקודם איזה זמן כמו רבינו ז"ל שהי' מכין א"ע כמה זמן קודם בהתבודדות והכנת כלים לקבל האור ע"כ כשהי' מגיע להדלקת נר חנוכה וכו' אפי' איזה אור שהי' מרגיש לא הי' קופץ כי הי' לו כבר כלים לקבל וכן קודם כל יו"ט עשה הכנות כלים בהתבודדות וכו'. ע"כ

לו
רבינו ז"ל (אמר) השי"ת גדול כ"כ שאפילו מה שהרופא מקלקל השי"ת מתקן (“דער אייבשטער איז אזוא גרויס אז אפילו וואס דער דאקטר מאכט קאליא קען ער אויך פארכעטין"). עוד אמר שאם אעפי"כ הולכין להרופא עכ"פ ילכו להרופא היותר גדול.

לז
רבינו ז"ל אמר שרוחניות הקשור בגשמיות אל יבו בזה (למשל אפי' אכילה של מצות או שאר מצות שיש הנאה בגשמיות אל ירבו מזה). ע"כ

לח
שייך לח"מ סימן קיד
המעשה הידוע בעת שרבינו ז"ל רצה ליכנס לברסלב שהי' אז בעת תוקף המחלוקת מהזקן (כי אז הי' בזלאטפלייע ששם הי' נעשה המחלוקת כמובא בחיי מוהר"ן) ואז נסע רבינו ז"ל מזלאטפלייע (שדר שם ב' שנים ואמר כי סבל שם תרתי גהינם כי משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש והוא הי' שם כ"ד חדשים כמובא בחיי"מ) לטולטשין לדודו הרב הצדיק הקדוש הר' ברוך ז"ל שיבחר בשבילו רבנות באיזה עיר סיבו והשיב לו שיש לו סמוך לטולשין עיר בברסלב (“אפוסטע שטעטיל") ויהי' בשבילו מקום מנוחה. ותיכף כתב הרה"ק ר"ב פייעס והסכימו עם רבינו ז"ל ליתן לו רענדיל לשבוע לפרנסתו ונגמר לשלוח אחרי הב"ב של רבינו ז"ל. ובברסלב הי' חזן א' ואנשי העיר הי' להם חשד עליו בזנות רח"ל והוא כשראה שרבינו ז"ל נבחר לאדמו"ר בעירו התחיל להסתופף לרבינו ז"ל וכו' ובשבת הראשון שנכנס רבינו ז"ל לברסלב כנהוג היו שם כל אנשי העיר ובכל אותו השבת כמעט בכל סעודה ביקש החזן הנ"ל רשות מרבינו ז"ל לנגן איזה ניגון כנהוג ורבינו ז"ל מיאן בדבר ואז אמר רבינו ז"ל התורה ג' מי ששמע נגינה ממנגן רשע קשה לו לעבודת הבורא וכו' והבינו אנשי העיר כי רבינו ז"ל יודע ברוח קדשו את קול הרינון שעליו ורק במוש"ק כשדחק א"ע כ"כ לנגן אמר לו רבינו ז"ל עכשיו נגן המבדיל (“נא זינג המבדיל") והתחיל לנגן ובמקום שהי' צריך לומר ,חלפה עונת מנחתי" כמו שכתוב שם ניגן "חלפה עונת מטתי" ואמרו כולם שמעו מה שמעיד על עצמו ועשה צחוק גדול ונתבייש מאד ומחמת בושה וכעס הלך ונשתמד. ואח"כ איזה זמן בלילה של תקופת טבת שקורין "בלינדע נאכט" שהמנהג שלא לומדין אז וישב אז רבינו ז"ל וסיפר לאנשיו מעשה שאיש פשוט כפרי אחד בא להכומרים שיעשו אותו לכומר על איזה עיר ונתן להם כסף הרבה עבור זה ועשו אותן ולמדו אותו איך שלפני כל חג של חגם צריך לדרוש לפני ההמון את סיבת החג והנס שקרה בו וכו' ובחג הנקרא אצלם ארבעים עוורים ("סאראג סוואטייע") למדו אותו שיספר להם כך כי ארבעים עיוורים (פי' קדושים שלהם) הלכו במדבר ולא הי' להם רק שלשה ככרות לחם ואכלו מזה ארבעים יום ועוד נשאר מזה. והוא שכח איך לומר ואמר בהיפוך כי ארבעים עיוורים הלכו שלשת ימים במדבר ולא היה להם כי אם ארבעים ככרות לחם ואכלו מזה ועוד נשאר להם ונעשה צחוק גדול (כי איזה פלא זה כי אכלו מארבעים לחם שלשה ימים ועוד נותר אצלם) ונתבייש הכומר". וסיים אז רבינו ז"ל כי עכשיו חזר החזן הנ"ל ליהדוותו ונעשה בעל תשובה גמור.

לט
וגם אז כשאמר רבינו ז"ל התורה הזאת סי' ג' הנ"ל המדבר מנגינה וגודל מעלה הנגינה משרשה כיוון על ר' חייקיל החזן שלו כי אמר רבינו ז"ל שהשיך לר' חייקיל הנגינה משרשה ורבינו ז"ל אמר לו אם תיסע עמי לברסלב כמו שאני חידוש בדבר שלי כן אתה תהי' חידוש בדבר שלך וכו' (“אזו וויא איך בין א חידוש אין מיין זאך אזו וועסט זיין א חידוש אין דיין זאך") אבל הוא לא הסכים על זה ולא רצה ואחר הסתלקות רבינו ז"ל ונזדמן פעם אחד מוהרנ"ת ז"ל עם ר' חייקיל וסיפר לו שאמר לו רבינו ז"ל הנ"ל וצייר (שהי' הענין הזה אצלו לביזוי) לו איך הי' (נצרך לילך) הולך עם הפנס הגדול להבעלי בתים מהעיר ולזמר לכל אחד איזה זמר לקבל ממנו בימי חנוכה (“וויא ער וואלט בדארפט גיין מיט דיים גרוסין לסטערין ציא יעדין בזנדר אין זינגן אים אניגון כדי ציא נעשין בא איהם חנוכה געלד") והוכיח אותו ר' נתן ז,ל ואמר לו חשבתי שעכ"פ אתה מתחרט על זה אבל עדיין אינך מתחרט ועודך מחזיק בחכמותיך וכו' והי' מעשה פעם אחד כי הי' לו איזה דין ודברים עם איזה אשה (בחתן מסחרוב) ובזתה אותו וקראה לו (בלשון גנאי) “חייקיל שייגץ" ונתפלא מזה ואמר על זה לא דמיתי כי חשבתי כשאם הייתי עם רבינו ז,ל ביחד כנ"ל היו קוראים לי חייקיל ועכשיו יקראו אותי חייקיל אבל שיקראו אותי "חייקיל שייגף" זה לא חשבתי. ופעם אחד הי' בברדיטשוב ונזדמן להם הר' מרדכי מטשרנביל ז"ל וכלם הגישו אליו בקשות וכו' ור' חייקיל עומד ושותק ואמר לו ה' מרדכי מטשארנביל ז"ל ר' חייקיל מדוע אתה שותק ואינך מבקש (כאומר מה בקשתך) השיב ר' חייקיל בקול עמוק "צרות לבבי הרחיבו ממצוקותי הוציאני" ונתפלע הר' מרדכי מטשערנביל ז"ל מאד מזה לאמר ראו החילוק בינכם לבין חסיד ברסלבי (כי הם כל אחד מבקש דברו ז מבקש פרנסה זה שהמחסחר שלו הלך לו בטוב וכו' ואין גם אחד מכולם שיבקש על צרות הנפש וחסיד ברסלבי צועק העיקר על צרות הנפש וכו'). ע"כ

מ
רבינו ז"ל אמר שאצל העולם (העולם אומרים) שאיש כשר אינו יכול לעשות עבירה ואם עשה עבירה כבר אינו איש כשר, ואצלי (אני אומר) שאפי' איש כשר ג"כ יכולליפול לעבירה וכשנפל הוא ג"כ איש כשר. (פי' שאצל עום אם הוא יאש כשר כבר בטוח הוא שלא יהיה לו חסרון, ואם בא לחסרון כבר הוא מיואש מלקרא איש כשר. אבל האמת אינו כן כי הבחירה גדולה ואפי' איש כשר יש לו בחירה ויצה"ר ואדרבא כל מי שגדול יצרו גדול וע"כ יכול להיות שיפול לאיזה עוולה או עוון. וכשנפל לאיזה עוולה חלילה כבר יהי' ח"ו מיואש מלהיות עוד איש כשר כבתחילה והלא אדרבא חז"ל אמרו אם ראית ת"ח שעבר עבירה ביום אל תהרהר אחריו בלילה שבוודאי עשה תשובה עכ"פ הוא ת"ח וכמה מצוות שעשה ועל העוולה שעשה בוודאי עושה תשובה וד"ל). ע"כ

מא
רבינו ז"ל אמר כשהוא בריא צריך לעשות ולעשות ולעשות (היינו בעבודת ה' ) וכשנעשה ח"ו חולה אז אין לו מה לעשות רק לקיים מצוה א' (וחי בהם) ונשמרתם לנפשותיכם. והבעש"ט ז"ל אמר כשנהיה חור קטן בגוף, נהיה חור גדול בנשמה. (“אז עס ווערט אקליין לעכיל אין דעם גוף ווערט אגרוסער לאך אין דער נשמה"). ואנ"ש אמרו וחי בהם ר"ת ו'ח'י' ו'לא ח'ומרות י'יתירות.

מב
רבינו ז"ל אמר שהים אינו המניעה של ארץ ישראל רק המוציאי דבה הם המונעים מארץ ישראל ור' אברהם ז"ל כששמע מי שהוא מדבר ח"ו מארץ ישראל הי' קורא לו מוציא דבייניקע'ס .

מג
עוד אמר רבינו ז"ל: עוד יבוא זמן שיודו לה' שיזכו לראות את הציון מרחוק (“ווען וועט אמאל דאנקן אזמען וועט זעהן דעם ציון פין דער וואטינס"). ע"כ

מד
רבינו ז"ל סיפר מעשה שסיפר הבעש"ט ז"ל מפריץ אחד שהי' אצלו רינדאר אחד ישראלי שהי' מחזיק הראנדר אצלו זמן הרבה ואח"כ היה זמן שלא הי' יכול לשלם לו והניח את האיש הישראלי עם ב"ב בבור וכו' וזה הפריץ לא הי' לו בנים כלל ודווקא אחר המעשה הרע הזה נולד לו בן להפריץ וזה עניין הצדקת הדין של השי"ת המובא צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה (היינו אעפ"י שהמשפטיך תהום רבה (היינו שאין רואין בעין המשפט הישר של השי"ת ואדרבא שהמשפט נראה מקובל וכבוש עד תהום רבה) אעפי"כ צריכין לידע ולהאמין שצדקתך כהררי אל שבזה בעצמו צדקתו של השי"ת כהררי אל (גדול מאד ורחמנותו גדולה מאד והכל בצדק ויושר עפ"י שאיננו מבינים מאד וקשה על השי"ת. אעפי"כ אסור להרהר אחר השי"ת כלל וכלל כי כל דרכיו אל אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא). ע"כ

2 comments:

Dun Aryeh אמר/ה...

ממש ארות חנוכה

Dun Aryeh אמר/ה...

אורות