חיזוק נפלא מהרמח"ל על גודל מעלת הרצון והכיסופים

דרוש הקוי לרמח"ל זצ"ל (ספר אוצרות הרמח"ל) לישועתך קויתי הוי"ה.

הכתב בדגש = לשון הרמח"ל הכתב בקטן = פירוש שלנו

"ראשית הבריאה היא בתקוה - כל התחתונים מצפים להשפעת העליונים, על-ידי תפילה או שיר.
כתוב, "בראשית ברא אלוקי"ם" אין ראשית אלא תקוה, אין צמצום עשוי בלי לצפות שיכנס בו אור אין סוף ב"ה. וק"ו לשון קיוי ותשוקה."
(הבן מכאן, אפיה, שבכל פעם שאתה נכנס לאיזה צמצום, כגון לאיזה סדר והגבלה, כמו הגבלת מעשה או הגבלת זמן, צריך שתהיה לך תשוקה להגיע להתפשטות, שיהיו לך כיסופים וגעגועים לבחינת אור-אין סוף - החופש המוחלט מכל ההגבלות והצמצומים הנמצאים בזמן ובפרטים בו אתה מתעסק בעולם הזה, הדבקות בו יתברך עם ביטול כל המציאות מלבדו יתברך)

"ולכן הבריות נבראו בלא שלמות, כדי שיפעלו במעשים טובים או תפילה או בשיר, כלומר שתהיה בהם את התקוה לשלמות."
(כי כל המציאות אינה מושלמת, כל מה שנעשה, תמיד ישאר חסרון, מה שנשאר - רק התקוה המתמדת לשלמות - ביטול המציאות מלבדו יתברך).
"גם השכינה יצאה בלתי מושלמת מטעם זה."

"ולכן כתוב, "ראשית חכמה יראת הוי"ה" גם כאן ה"ראשית" היא התקוה, כי אין שייך יראה אלא רק ממי שצריכים אותו, ומי שאינו צריך לו אינו ירא ממנו. ולכן "ראשית חכמה" - חכמת המאציל העליון ב"ה היא לעשות שתהיה יראה שזה התקוה, שיקוו התחתונים לעליונים."
(כלומר, בכל פעם שאדם מאבד את הרצון הזה, להגיע לשלמות, שזה ביטול המציאות ודבקות בו יתברך, והוא מסתפק במה שהוא מתעסק, זהו איבוד היראה. והבן מכאן, שאם הרצון הוא להגיע לאיזה "גדלות" הרי שתקותו לאבד את היראה, כלומר שהוא ח"ו שואף להגיע לשלמות בלעדי ה' ח"ו. לכן עיקר הרצון והתקוה לביטול הרצון הזה - השאיפה לגדלות, ורק לקוות תמיד לישועת ה')

"ולכן בראשית הבריאה הדשאים עמדו על פתח הקרקע ולא יצאו עד שאדם הראשון התפלל עליהם.
וזה פירוש "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף" שהשפע הנמצא בשמים משקיף מלמעלה וממתין לתקוה שצריכה לבוא מלמטה מן הארץ. משקיף וממתין ל"אמת מארץ תצמח" שזה תקוה של אמת שהיא הבטחון של אמת שבוטחים בהשגחה. וכל שאר הבטחונות בהשתדלות היא בטחונות של שקר."
(והבן מדברי רבנו, אם אתה סומך על עמלך ויגיעך להשגת השפע של חכמה, ואינך נמצא בק"ו של התקוה, זהו מצב של שקר גמור רח"ל, ואף אם אתה מתפלל לישועה והצלחה אבל בעיקר סומך על עצמך, הרי שזה מעט אמת והרבה שקר...)

"וזה "לישועתך קיותי הוי"ה" - לזה השם הוי"ה, שהוא ראשית הכל, לשם הזה צריך תקוה, ולא לשום כינוי אחר."
(שאר הכינויים הם נבראו נוצרו ונעשו אחרי הצמצומים, והם כל מיני הנהגות שבהם מנהיג ה' את הבריאה, הכוללת אפילו את המלאכים, וכל-שכן בני-אדם ומלכות. אין לך לקוות להם, אלא רק לראשית, להוי"ה)

"המקוה, תפילתו עולה בלי אמצעי, לא על-ידי מלאך אלא רק "לישועתך", כמו שמדבר לנוכח, לא על-ידי שליח. כי התקוה הזו הוא קו הבוקע ומנקב ועולה על להוי"ה ממש."
(זה הסוד בשיחה עם קונו, כדבר אל חבר. שאין זה כדבר אל מלך, כי לדבר עם מלך זה אומר שיש שרים וממונים ועבדים וכל המציאות של המלך, אבל המקוה להוי"ה, הוא יכול לשוחח עם קונו כדבר אל חבר, "לנוכח" במצב שאין שום מציאות מלבדו)

ויש לפרש שזה בחינת "שיויתי הוי"ה לנגדי תמיד", וכי איך יוכל אדם להשים שם הוי"ה לנגד עיניו תמיד? אלא ודאי זו התקוה והצפיה, הרצון להיושע, לנגדי תמיד. ולכן "ממיני בל אמוט" כפי שימשיך רבנו להפליא לנו:
"המקוה תמיד בשמחה, בלי צער, כי הוא מקוה תמיד ואפילו אם יתמהמה יחכה - התקוה מחיה אותו. ומי שאינו מקוה, תמיד ביגון ואנחה, וחושב שאין לו תרופה, הוא אדם מת, רחוק מה', מאחר ואינו מקוה - הוא יושב בחושך.

המקוה, אף-על-פי שיש לו מעט מעשים טובים, לא יבוש! שנאמר "וידעת כי אני הוי"ה אשר לא יבושו קווי" - מי שהוא דל במעשים ויש לו תקוה, השם מתגלה עליו ומעביר על כל פשעים!

וזה סוף התיקון - מגודל תקות כל ישראל באורך הגלות ובוטחים באמונה שיגאלו. ועל-ידי-זה "ומשתי את עוון הארץ" וזה הישועה שאנו מקוים שימוש עוון מן הארץ ונגאל - על-ידי התקוה זה יקרה.

וזהו כבוד המלך שבוטחים בו ומקוים לישועתו
"
(יש עמל בעבודתו שמתפלל לה' שיעזור לו להבין את הסוגיא, שיעזור לו לקום בנץ וכדו' וזה יפה מאוד, אך כבוד המלך שפונים אליו לישועה, שאומרים לו אנו לא יודעים איך לעזור לעצמינו ומה טוב לנו, תראה לנו את הטוב שאתה יכול לתת לנו. בלי לתת למלך עיצות איך לעזור לו. הרי שזהו כבודו של המלך)

"בא חבקוק והעמידן על אחת - אמונה -תקוה."
(כאשר אדם חושב שהוא הולך בדרך נכונה, כי יש לו מדריך רוחני מקצועי, ויש לו שיטה בעבודת ה' ובלימוד. אין זו אמונה. האמונה היא התקוה, שתמיד הוא מקוה לישועת ה', שאינו כל הזמן בטוח שהוא בתכלית האמת אלא תמיד מקוה שה' יוביל אותו אליה, כאילו הוא חושב שהוא על סף תהום - לכן הוא מקוה שיגאל אותו)

"המקוה, אפילו נכנס לגיהנום - יוצא ממנו. הוי"ה מאיר עליו. וכמה מלאכים עליונים מעלים אותו ומסתלקים עימו למעלה.

המקוה, תקותו היא טהרתו! וזה "מקוה ישראל" - הקיוי!

המקוה נמצא במדרגה עליונה שאין בו פגם - "אם חטאת מה תפעל". ועל-ידי-זה נעשה תשובתו שלמה. "שובה ישראל עד הוי"ה" - המקוה ממש בוקע קו תחתיו ועושה נקב וסדק לעלות תחת כסא הכבוד.

"יחל ישראל אל הוי"ה כי עם הוי"ה החסד" כי בשם הוי"ה מתגלה החסד ואין פגם מעכב! וכמו שבחייו קיוה לה' כן לאחר מותו כשמתגרים כנגדו הדינים הוא יתחזק עד להוי"ה ונקשר בו ומסתלק מהדינים כרגע.

בזמן שהצדיקים בצרה, נאמר "עמו אנוכי בצרה" בכח התקוה הוא יוצא מהצרה וכביכול ה' יתברך יוצא עימו. שהרי היה עימו בצרה. וזה "לישועתך קויתי הוי"ה" לישועתך ממש - ישועת ה' שהיה עימו בצרה - קויתי ה' לישועתך.

בא וראה - הצדיקים מעלים תפילותיהם לאוזני המלך, ובזמן שיש מקטרגים הם מפסיקים ומעכבים את התפילה מלעלות, שנאמר: "סכות בענן לך מעבור תפילה". אבל הצדיקים המקוים - עושים נתיב ובקיעה בתוך העננים והקב"ה כביכול יורד לשמוע את התפילה מפיו של המקוה."

***
ובדרך אגב, היה לשאול, הרי אנו אומרים בתפילה "כי לישועתך קיוינו וציפינו כל היום" משמע שכל עם ישראל נמצא במדרגה של המקוה? ויש לומר, שאי אפשר להגיד שכולם מצפים ומקוים כל היום, ולכאורה יש כאן לשון של לא אמת, ומה פתאום אומרים זאת כולם בתפילה שהם מקוים ומצפים לישועה? אלא ודאי, ההסבר הוא, שאנו אומרים בתפילה שכל מעשינו ומגמתנו במשך כל היום זה רק להגיע לישועת ה' אלא שאנו לפעמים שוכחים לקוות ולצפות, אבל באמת השורש של כל פעולה אצלנו היא להגיע לישועת ה'. כגון אפילו אדם שרץ לעבירה רח"ל, השורש לריצתו להגיע לישועת ה' אלא שהיצר הרע משכיח ממנו את התקוה לישועת ה' ומראה לו ישועות אחרות - מדומות. ומאמר רמח"ל זה עוסק במי שבמודע ממש חי את התקוה והצפיה.

***
הערות סיום:

* בדוק עצמך, אח יקר - אם במקום בו אתה נמצא, אפילו מקום של קדושה והרבה תורה - אם אין שם חיזוק לתקוה וצפייה לגאולה - זהו לא מקום בשבילך!

* דברים האלו שיצאו מפרי עטו של צדיק, יסבירו לנו, למה שרפו את ספרי רמח"ל... העולם לא מוכן לקבל שיש מושגים כאלו... אבל בחכמתו הוא כתב ספר "מסילת ישרים" שנתקבל בכלל הציבור, והוא סלל לו את הדרך להתקבל. אלא שהעולם כולו עדיין לא מתעסק באור הזה, ומסתפקים ללמוד במסילת ישרים בלבד. ומוכרחים כולם ללמוד בספריו אשר הוא כותב בפרוש דברים נוראים ש"ההשקפה" ו"השיטה" ה"מקובלת" מסתירה ומתעלמת.

*מטרת הפצת מאמר זה להביא למודעות כלל הציבור ערך מעלת הצפיה לישועת ה'. כפי שראינו מלשון הרמח"ל. ובדרך אגב, נמליץ: לפי מיטת הכרותינו את השיטות והדרכים בעבודת ה', ולפי מה שראינו בעיננו ושמענו באוזננו - אין מי שהצליח להביא את האיש הישראלי למעלת המקוה והמצפה, מלבד רבנו נחמן מברסלב זיע"א שבספריו מרחיב מאוד במעלת הכיסופים והגעגועים אל ה', ומעודד מאוד את המתבודד ששח עם קונו כדבר אל חבר. ובלי חלילה להמעיט מערך הרמח"ל זיע"א ושאר הצדיקים הקדושים, המציאות הוכיחה זאת וגם אנו סומכים על דברי מוהר"ן מברסלב זיע"א שאמר זאת על עצמו שהוא סלל דרך לכל אדם לעשותו צדיק גמור וכו' וזאת כתבנו כאן כדי לתת לקורא את הבחירה לחפש ולבדוק.

***
סיכום:

אין צמצום עשוי בלי לצפות שיכנס בו אור אין סוף ב"ה.

תקוה של אמת היא הבטחון של אמת שבוטחים בהשגחה. וכל שאר הבטחונות בהשתדלות היא בטחונות של שקר.
התקוה הזו הוא קו הבוקע ומנקב ועולה על להוי"ה ממש.
המקוה, תפילתו עולה בלי אמצעי, לא על-ידי מלאך

התקוה מחיה אותו. המקוה תמיד בשמחה, בלי צער

יש לו תקוה, השם מתגלה עליו ומעביר על כל פשעים!

המקוה, אף-על-פי שיש לו מעט מעשים טובים המקוה, אפילו נכנס לגיהנום - יוצא ממנו.

המקוה, תקותו היא טהרתו!

המקוה נמצא במדרגה עליונה שאין בו פגם - "אם חטאת מה תפעל". ועל-ידי-זה נעשה תשובתו שלמה.

המקוה ממש בוקע קו תחתיו ועושה נקב וסדק לעלות תחת כסא הכבוד. ואין פגם מעכב!
כמו שבחייו קיוה לה' כן לאחר מותו כשמתגרים כנגדו הדינים הוא יתחזק ומסתלק הדינים כרגע.

הצדיקים המקוים - עושים נתיב ובקיעה בתוך העננים והקב"ה כביכול יורד לשמוע את התפילה מפיו של המקוה.

2 comments:

NaaNaach אמר/ה...

הייתי בחור ישיבה ליטאי, וכאשר התחלתי ללמוד חסידות חששתי שהוא שקר, אך מהרמח"ל למדתי לסמוך לגמרי על דרך הבעש"ט, ואחר כך, הבנתי מהרמח"ל שהדרך היחידה הנכונה היום, הוא רק הדרך של הסבא, הדרך של נ נח!
מה שהבאת בענין קיווי, טוב ג"כ לציין לתפילות הרמח"ל שמדבר הרבה על קיווי, שמסיים התפילות בקיווי.
וכדאי לפרסם שני מכתבים של הרמח"ל, הם נדפסים בהספר אגרות רמח"ל, מכתב פח, ומכתב פט, שם הוא כותב להדיא איך שאסור ללמוד גמרא, וכו'.
יש לי בה"י הרבה לכתוב בענין הרמח"ל, וכבר כתבתי בקונטרס שלי על נ נח, שעדיין בכתובים אבל נמצא אצל כמה מהחברים, כמה ענינים חשובים.

NaaNaach אמר/ה...

גם כדאי לציין איך שהרמח"ל מדגיש שהעיקר הוא התבודדות, כך הוא מתחיל הספר הקדוש מסילת ישרים, שרבינו הקדוש אמר לא' ללמוד, וכן הוא כותב חשיבות הענין של התבודדות, ולשאול את השאלה - מה עשו האבות הקדושים שהרכישו כל כך אהבה וחשיבות בעיני ה"י, ואעשה גם אני, בהקונטרס הנדפס באחור מסילת ישרים - דרך עץ חיים.