יום שישי, 14 בדצמבר 2001

פרק א' מהספר המנורה הטהורה (ח"ב) - ימי חנוכה

ימי החנוכה
פרק א' מהספר "המנורה הטהורה"

"מאי חנוכה? דתנו-רבנן:
בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה - תמניא
אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון.
כשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא
פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו
ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום
ימים טובים בהלל בהלל והודאה" (שבת כ"א:)



מאי חנוכה? ללמוד תורה


"מאי חנוכה" - אין זה מצוי בשאר מקומות בש"ס ששואלים כזו שאלה. (כגון לגבי שבת לא שואלים שם "מאי שבת" או בגמרא בפסחים לא שואלים "מאי פסח") ולמה דווקא על חנוכה שואלים "מאי חנוכה?"? ונוהגים לפרש: שהשאלה היא - 'מה העניין של חנוכה?' ואז משיבים "דתנו רבנן" - העניין בחנוכה להרבות בלימוד התורה.
שכן ההצלה הייתה רוחנית. מטרת היונים - לבטל מהיהודים קיום התורה, ונעשה נס המנורה דלקה - נעשה שפע של קיום התורה והיא ממשיכה עד היום להתקיים, ולכן יש להרבות בלימוד - להיות מוכן לקבל שפע רב. כשם שהיה אז שפע של הצלה וקיום התורה באופן כללי, כן בכל שנה - יש שפע להצלת התורה, קיומה ורוממותה גם אצל היחיד.


מאי חנוכה? שאלת הכופרים

הגמרא שואלת דווקא בעניין של חנוכה - "מאי חנוכה?" ובאף מועד אחר לא שואלים כך - זה למה? בספר "נצוצי אהרון" שליט"א מסביר, שהיו נסים גדולים ונוראים בניצחון החשמונאים, אבל זה היה במלחמה טבעית. והיו עלולים לומר, שזה נצחון "מקרי", שהחשמונאים היו "גיבורים" והיונים לא, או שהיונים הופתעו... מאחר שהמלחמה הייתה באמצעים טבעיים - לא חסרים כפירות והתכחשויות לניסים. ולכן נעשה נס-פך-השמן, שאי-אפשר לפרוך ולומר שהוא מעשה טבעי.
וזו כוונת הגמרא "מאי חנוכה?", זו שאלת הרוצים לכפור בניסים שהיו במלחמה ששואלים, למה חוגגים על הנסים, הרי הנצחון היה באמצעיים טבעיים? ואז משיבים להם - מביאים את נס-פך-השמן, שודאי היה נס. ומזה נותנים להם להכיר שגם הנצחון במלחמה - היה נס מאת ה'.

מאי חנוכה? לא תסורו

בגמרא בשבת (כ"ג ע"א) אמרו: "מה מברך על נרות חנוכה? אשר קידשנו במצוותיו וצינו להדליק נר של חנוכה. והיכן ציונו? רב אויא אמר מ"לא תסורו מן הדבר אשר יגידו לך"...
ויש לומר - הרעיון כאן הוא בולט: כל משמעות חנוכה זה הנצחון של החכמה האלוקית שעברה דרך החכמים, שהחכמים הם קיום התורה ומצוותיה וקיום עם ישראל. ולכן כל חנוכה הוא עניין של "לא תסורו".
וזה שהגמרא פותחת את עניין חנוכה בשאלה: "מאי חנוכה?" (שאין הרגילות בש"ס לשאול כך על מועדים אחרים) ומיד אומרת: "דתנו רבנן" - חנוכה זה אמונת חכמים. כי זה עיקר האמונה בהקב"ה, כשמאמין בחכמים.

חנוכה בתוך מסכת שבת

יש להבין, למה נכנס כל העניין של חנוכה באמצע מסכת שבת? ויש לומר: כיון שדיברו קודם-לכן על ענייני נרות-שבת (פרק במה מדליקין) וגם בחנוכה מדליקים נרות לכן יש קשר. וק"ל. אלא שיש להבין, למה לא חיברו לחנוכה מסכת בפני-עצמה?
כי בכל המועדים נקבעו מעשים, הגבלות במלאכה, תפילות מיוחדות וכו', ואילו בחנוכה לא. כי מלבד ההדלקה - אין בה דינים מיוחדים (ההלל שאומרים בחנוכה, יש גם בכמה מועדים, וכן "על הנסים" יש בפורים, כך שאין לחנוכה דינים מיוחדים). ויכלו לעשות על חנוכה מסכת קצרה, אבל העדיף מחבר הש"ס להשים את ענייני חנוכה בתוך מסכת שבת, שהליכותיה חמורות ורבה מאוד בדקדוקים - רצו שילמדו דיני חנוכה עם ענייני שבת, באותה נשימה ובאותה יראה, שיכנס הכרה ללומד, שלא להקל ראש בחנוכה
ולפי זה גם יתיישב מה שהקשו התוספות בשבת כ"ד ע"א ד"ה איבעיא להו. ע"ש.. כי לפי הנ"ל יש סיבה מיוחדת ש"ערבבו" את חנוכה עם שבת. ודו"ק
חנוכה צריכה להכנס לשבת

הסיבה שחנוכה נכנס בתוך מסכת שבת. כי חנוכה ושבת, שניהם בחינת "מחוץ לטבע" בחינת עוה"ב. וההבדל בזה, בין חנוכה לשבת: בשבת נכנסים ל"תוך" "חוץ לטבע" ובחנוכה זו "הנהגה" של "מחוץ לטבע", אבל נשארים בטבע... (לכן בחנוכה ממשיכים במלאכה וכו') והנה, סוכה זה כמו שבת, שנכנסים ל"תוך" הסוכה - לתוך חוץ-לטבע. ולסוכה יש מסכת בפני-עצמה, אבל חנוכה, צריכה להכנס לתוך מסכת שבת. כי בחנוכה נשארים בטבע ורק ההנהגה משתנה למחוץ-לטבע, נמצא שעדיין יש צורך לצאת מהטבע ולהכנס למחוץ לטבע - לבחינת שבת. ולכן חנוכה נכנסת לתוך שבת.

"מרפאים" את בחי' חנוכה

וי"ל במליצה, הסיבה שענייני חנוכה נכתבו במסכת שבת. כי חנוכה זו בחינה גבוהה מאוד, יותר משאר מועדים, היינו בזה שהקדושה יורדת אלנו. ואמרו בספה"ק, שזה כמו "ביקור חולים", שהקב"ה יורד אלנו היכן שאנו בגלות, לבקר את החולים - אותנו. אבל, עלינו להתרפא כדי לעלות אנו אליו, ושלא יצטרך לבקר אותנו כמו חולים. והנה שבת היא רפואה כדאיתא בחז"ל, לכן מכניסים אותנו בחנוכה לתוך שבת - כדי להתרפא.
אבל זה לא מיישב למה לפורים יש מסכת בפני עצמה. כי גם פורים זה כמו ביקור חולים. אבל יש ליישב זאת בקלות.

חותמת הברית

הגמרא בשבת אומרת, לאחר שנצחו, נכנסו לטהר את ההיכל, ולא היה שמן להדליק המנורה, כי היונים טמאו את כל השמנים. עד שמצאו פך-שמן שחתום בחותמת של כהן גדול, והכירו שהיונים לא הסיטו אותו, שלא נטמא. וכמו שכתב רש"י, שהכהן גדול "הכיר שלא נגעו בו" שעל פי-הסימנים שהיו לו, הכיר שודאי היונים לא הסיטו אות. (כפי שהעירו התוס', שאם היונים היו רק נוגעים בפך זה לא מטמא, כי רק בהיסט נטמא. והכהן הכיר שלא הסיטו אותו.)
ויש לרמוז זאת על-מה שאמרו בגמרא עירובין (י"ט ע"א) שאברהם אע"ה מקבל את הנשמה של אדם שלא פגם בברית ולא נותן לה להכנס לגיהנום. ע"ש. כי הנשמות שיורדות לעולם-הזה, הם בחי' שמן שנמצא בתוך פך. פך זה בחינת גוף שנמצא בעוה"ז עם ס"א וקליפות הרוצות לטמאו. בבחינת היונים שרוצים "להסיט" את ישראל מהקדושה - לגרום להם לפגום, שזה בחי' מה שרצו להסיט את פכי השמן (בחינת גוף שבתוכו נשמה). לכן, כדי לדעת מי לא פגם בברית, צריך את אברהם, שהוא בחי' כהן (כדאיתא בחז"ל שהקב"ה נתן לאברהם את הכהונה וכו') שאברהם מזהה את הברית אם הוא שמור ולא היה איזו טומאה. כך הכהן-גדול זיהה את פכי השמן שלא היה בהם איזה היסט.


התעורות לגאולה דרך שעשועים ושמחה

"דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון" (גמרא בשבת). שבימי חנוכה אין להתענות ואין להספיד. והביאור: שכן בכל הגלות - ראוי לעורר את הרצון לגאולה בדרך שמראים את החסרון שיש מחמת החורבן והגלות - כאילו אומרים: אילו היה בית-מקדש ולא היה גלות, אז לא היה לנו את הצער הזה, של התעניות וההספדים. כמו ילד שבוכה על חסרונו ומרים צעקות גדולות, כדי לעורר את הוריו - אם לא ימלאו את חסרונו, ימשיך לבכות עוד יותר... כי הילד יודע שהוריו לא רוצים בצערו וכל מה שמחסירים ממנו זה מחמת אהבתם, שרוצים לחנכו וכדו', ולכן הוא מעורר אותם שלא כדאי החסרון כי הנה הוא מצטער יותר ממה שהם רוצים...
בימים כמו חנוכה, לא מתענים ולא מספידים, כי אז ההתעוררות לגאולה באה דווקא מתוך החסדים והרחמים של ה' שבגילויי הנסים, אז משתעשעים כשמודים על-הניסים (כידוע מהספה"ק, שההודאה זה שעשועי עולם-הבא), ולכן מעוררים רצון לגאולה - כאילו אומרים: אילו היה המקדש ולא היה גלות - כל הימים שלנו היו באור כזה ובגילוי כזה. כילד שהוריו רוצים לחנכו בדבר מה ולכן מחסירים ממנו, ואז כאשר הם נותנים לו איזה משהו טוב, הוא מגלה שמחה גדולה מאוד ומשעשע אותם מאוד, כדי להראות להם, שכדאי להם למלא את חסרונותיו, כדי שתמיד יהיה שמח ומשעשע כמו עכשיו.

ערך בחיינו - הצלת הנפש

כשם שלמדים ממה שתקנו חז"ל, כך למדים - ממה שלא תקנו. בחנוכה לא תקנו שיהיה זכר להצלת הגוף באותו נצחון על יון, אלא רק על נס פך השמן - להודיע לפני כל באי העולם - רק שמירת התורה וצביונה - בקדושה ובטהרה - היא חיינו ואורך ימינו - אין הצלת הגוף תופסת ערך בחיינו לעומת הצלת הנפש. (ספר "לב שלום" לר' שלום שבדרון זצוק"ל)

אין שום יאוש בעולם כלל

בשם גאון אחד נ"י מראשי-ישיבת מיר בעיה"ק ירושלים ת"ו: נזהרים לעשות תשובה באלול ובראש-השנה והשיא ביום כיפור. ויש שהתמהמהו עד הושענא-רבה ואז עשו את תשובתם. והצדיקים גילו, שעד חנוכה מאיר ברקיע כעין תבנית של היד הפשוטה לקבל את אלו שמאיזו סיבה נדחו לשוב בתשובה בימי אלול ותשרי. (וכן כתב בליקוטי מהרי"ל שחנוכה הוא גמר החתימה של יום כיפור.)
ומוהר"ן מברסלב זיע"א הוסיף: לאלו שגם בחנוכה עדיין לא שבו בתשובה, שתמיד אפשר לשוב אליו יתברך ולשנות את הדין, אע"פ שהכל כבר חתום, בכל מצב וזמן - אפשר לשוב אליו - אין שום יאוש בעולם כלל.


הפרשת דמאי

בגמרא בשבת (כ"ג ע"א) מקשרים את חנוכה לעניין הפרשת דמאי בערום, וגם מביאים שם את הפסוק "והיה חננך קדוש". ע"ש.
ויש לרמוז: למפרע, היונים סייעו לישראל לנצח אותם, בזה שגזרו עליהם שלא לקיים פריה ורויה - בזכות גזירה זו - מחנה ישראל קידש את-עצמו מן האסור, לא יכלו לחטוא בעריות או נידה - שמרו על הברית. (ידוע שעיקר יצר הרע של עוון חמור זה בא בגלל עצבות ובאותה תקופה היו הרבה רדיפות וגזירות קשות שגרמו לעצבות אצל מי שלא ידע כיצד להתחזק בשמחה.) ואילו לגבי קיום מצות פריה-ורויה, מובא במדרשים שנעשו לישראל נסים גדולים שיוכלו לקיים. לכן הצליחו לשמור על הברית. ומכח זה ניצחו, כי המחנה היה קדוש. וזה הרמז מהפרשת דמאי בעירום, שהפריש"ו אותם מעריות. וכן הפסוק "והיה מחנך קדוש", מרמז, שבזכות שמחנה ישראל היה קדוש, נצחו במלחמה.
משנה למלך
מתתיהו, שלחם בעוז וגבורה למען הצלת הרוח, כאשר אחיו היהודים היו על-סף ייאוש - ממנו לומדים שלא ללכת לאיבוד מחמת הסביבה ורוח הזמן - "ויגבה ליבו בדרכי ה'". וזה כל יהודי יכול לרומם בעצמו. (אנשי המוסר) - ההתעוררות של חנוכה: בשבילי נברא העולם! ועל-ידי ההתעוררות הזו - יכול לשנות את העולם - גם "לבדו"!
ויש להביא מכאן רעיון קולע, בעניין חנוכה ופורים: בשניהם - המשני למלך פעלו להרע. המן הרשע היה משנה-למלך ופעל הכל (אחשוורוש לא פעל אלא נפעל). ובימי חנוכה, נקנור ושאר המלכים שהיו תחת אנטיוכוס פעלו את הגזירות והביאו את המצב לאיך שהיה (אנטיוכוס עצמו היה ביון) - אלו עשו ככל העולה על רוחם בגיבוי מלא ממלכם.
ובשני מאורעות אלו - חנוכה ופורים - היו דמויות מקבילות שפעלו את הישועה ליהודים: בימי הפורים, מרדכי עמד להגן על עמו כיחידי, ועוררם לתשובה. ובימי החנוכה, מתתיהו ובניו קמו ונלחמו כיחידים. הן מתתיהו והן מרדכי פעלו "כמו" אויבי ישראל, לקחו על-עצמם להיות "משנה למלך" - מלכו של עולם. וה' נתן להם את כל האפשרויות לעשות כל העולה על רוחם הקדושה, לפעול פעולות בעולם ולנצח נצחונות.
וזו ההתעוררות המדוברת, בחנוכה ופורים: יכול כל אדם, לבקש מה' להיות כאחד מ"סגניו"! לעשות מה שצריך לעשות בשביל לקדש את שמו ית' כאילו היה "משנה למלך". ללא-ספק - הוא יקבל כל התמיכה והגיבוי מבורא-עולם.

ח' קנים בחנוכיה

כיון שבמנורת המקדש יש ז' קנים, למה בחנוכיה יש ח' קנים? ויש לבאר זאת בדרך רמז: אמרו בגמרא בשבת (קכ"ט ע"ב), שבעצרת יוצא רוח (זיקא) ששמו טבוח, שאם לא היו מקבלים את התורה ביום זה, היה הוא טובח לבשרם ודמם. ובספר "בן יהוידע" כתב: שבתורה יש ח' דרגות: כשר ופסול, טמא וטהור, חייב וזכאי, אסור ומותר. והתורה היא טוב כמו שכתוב "כי לקח טוב נתתי לכם וגו'" נמצא שיש ח' טוב בתורה לפי ח' דרגות אלו, וזה אותיות טבו"ח (ח' טו"ב). ולכן, על-ידי שקיבלו את התורה שהיא ח' טו"ב ניצלו מהדין של המזיק שנקרא טבו"ח. עכ"ד.
בחנוכה תיקנו ח' קנים, אולי כנגד ח' בחינות בתורה - כשר ופסול, טמא וטהור, חייב וזכאי, אסור ומותר. כי בימי חנוכה שנצלו מדינים קשים צריכים לבחינה של ח' הנ"ל (כנגד טבו"ח) יותר משאר זמנים שבהם מספיק ז' קנים ועיין. (ושו"ר שהבן יהוידע כותב (בסוגיא על חנוכה) שח' קני המנורה כנגד ח' דרגות הנ"ל.)

"ועשאום ימים טובים בהלל והודאה"

חנוכי"ה בגימטריא: מודי"ם. / נ"ס גדו"ל בגימטריא: ימ"י הל"ל והודא"ה. חנ"ו בכ"ה בגימטריא: הל"ל והודא"ה. / שם אלוקי"ם (עם ו') יוצא הל"ל והודא"ה כי אמרו גם על הגבורות. / הל"ל הודא"ה גימטריא אלקי"ם וכנ"ל שהודו גם על הגבורות.

להכיר ולהודות.

שבת כ"א ע"ב "...קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" מבואר בספה"ק שחנוכה זה ימי הודאה לה' יתברך, ושזה בחינת שעשוע עולם-הבא, היינו התודה. כי השעשועים שבעולם-הבא הם ב-ההלל וההודאה. כי כל הדברים כולם יתבטלו לעתיד חוץ-מזה, בבחינת 'כל הקורבנות בטלים חוץ מקורבן תודה' (מדרש רבה). ע"כ.
ומבואר מהספה"ק, שהתודה מוכרחת לבוא על-ידי הכרת ה' יתברך וידיעתו. ולכן כתוב על העתיד-לבוא "מלאה הארץ דעה את השם" כי אז יהיה אפשר באמת להודות. והכלל: אי-אפשר להודות בלי להכיר ואי-אפשר להכיר בלי להודות. משל לאדם שרוצה להודות לאשתו שזה עיקר השעשוע אצלה, אם לא יכיר אותה לא יוכל להודות כי כמה אפשר להודות על אותו הדבר כל הזמן... זה לא שעשוע אלא שעמום... ולכן צריך להכיר - לחקור איך טרחה, מה היו טרדותיה, ומה מחשבותיה וכו' ואז כשמודה על איזה פרט, יכול לפרט את מה שהכיר בה, וכך זה משעשע ומפייס.
ולא יכול להכיר מבלי להודות, כי מה מביא להכיר כל יום יותר? רק בזה שאתמול הוא הודה ועכשיו הוא רוצה להודות יותר, ולכן מנסה להכיר יותר כדי להודות יותר.
כן הוא שעשוע עולם-הבא, שאז יכירו את ה' עם דעת - יהיה אפשר להגיד לו תודה באופן שזה יהיה שעשוע אמיתי - הרצון הגדול להשתעשע ולהודות היא גופא מה שיתן לנו לרצות לקבל דעת להכירו ויתקיים "מלאה הארץ דעה וכו'".
כיום, זו לא תודה אמיתית, אין האדם יודע להודות - כי לא מכיר. מודים על דברים שנראים לעין ובחוש, אך, אין יודעים כלל וכלל כמה ה' נותן וכמה הוא אוהב ושכל רגע מחיה אותנו באהבה גדולה, במתיקות וחן וכו' ואפילו שהאדם יודע שה' נותן לו ומציל אותו ומרחם עליו וכו' עדיין הוא כלל לא יודע עד כמה! וכשהוא מודה על איזו השגחה פרטית ועל פרנסה - אין זו תודה אמיתית, בדומה לאדם שעמד לטבוע בנהר ובא אחד ומשך אותו אל היבשה ונתן לו לשתות מים כדי להחיותו, וכאשר זה התעורר - החל להודות בלי הרף רק על המים הטעימים...
טוב שאדם ילמד דברים שאינם אקטואליים לגביו ושכביכול לא מדברים אל מצב נפשו, כי אז הוא לומד רק כדי לדעת מה ה' רוצה. ואז כשלומד מה ה' רוצה הוא זוכה להכירו. בדומה למשל הנ"ל, כשרוצה להכיר האשה כדי להודות לה, הוא מנסה להקשיב מה רצונה - דוקא כאשר מאזין לאיזו שיחה שהיא מדברת וכדו' ולא רק במה שמבקשת ממנו - הוא מכיר מה היא רוצה באמת. וכשאדם עוסק בהלכות ומפנה לעצמו זמן קבוע להודות לה' על פרטים בחייו אז הוא זוכה בעולם-הזה לבחינת שעשוע של העולם-הבא, כי ככל שמודה כך מחפש יותר איך להכיר את ה' כדי לחדש בהודאות, שיהיה באמת שעשוע ולא "משעממם", וככל שלומד להכיר את רצונו יתברך הוא מכיר יותר ומוצא יותר איך להודות. כי כנ"ל, ההודאה וההיכרות - ביחד, בלי להכיר לא יכול להודות ובלי להודות לא יכול להכיר.
לעתיד לבוא יהיה שעשוע אמיתי, ועכשיו אנו אומרים "אילו פינו מלא שירה כים וכו' אין אנו מספיקין להודות וכו'" כי באמת, בלי דעת שלמה, אי-אפשר להספיק להודות.
(ויח"ן הוא סוד חנוכ"ה כאשר יעקב ניצל מלבן ועשיו וכו' כתוב ויחן את פני העיר ודרשו חז"ל (שבת ל"ג ע"ב) שעשה פרסום הנס. ויח"ן בגימטריא ד"ע. כי עיקר חנוכה זה בדע"ת כשיודע להודות. ועיקר הדעת כאשר יודע שכל מאורעותיו הן לטובה שזו הבחינה היא מעין עולם הבא, בחינת שעשוע עולם הבא, וזה בחינת "גם זו לטובה" שיודע להודות גם על מה שנראה רע. ולכן, ג"ם ז"ו לטוב"ה בגימטריא ח' ימי"ם בחי' חנוכה בחי' עולם הבא, וזה עיקר הדעת כנ"ל ולכן דע"ת בא"ת ב"ש יוצא ג"ם ז"ו לטוב"ה. יוצא ח' ימי"ם. ובזה מתיישב קושיות מר"ן הב"י ז"ל, שמקשה למה עושים זכר ליום הראשון שדלק לפי הטבע? והביאור: כי באמת עושים על ז' ימי נס, והיום הנוסף הוא בשביל שיהיה ח' ימי"ם בחי' עולם הבא, בחי' דע"ת כנ"ל, שגם אם לא מודים עליו עכשיו כי זה לא נס, נודה עליו לעתיד לבוא, שיתגלה שג"ם ז"ו לטוב"ה שגם הטבע הוא נס וטוב מאוד. וק"ל.)


אמירת הלל

"ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" - יש חילוק בין הלל להודאה: הלל, אומרים על דברים שלא מבוררים בשכל אלא רק בהשערה או על-פי איזו הבנה. והודאה, אומרים על דברים ברורים. ורק לעתיד לבוא יתבררו דברים שנוכל להגיד עליהם תודה ממש.
וחנוכה הם ימי הלל והודאה, אבל אומרים "הלל", כי באמת, ניסי חנוכה וכל עניין המנורה וכו' - אין לנו ידיעה ברורה עד כדי אמירת תודה אמיתית. וזה יותר בבחינת הלל. מכל-מקום, שייך לומר תודה על מה שכן יודעים בנוגע לחנוכה, אבל זה ידיעות ב"קטנות", כאדם שקיבל בית במתנה והוא אומר תודה על כמה פריטים שבבית... - עיקר חנוכה יהיה לעתיד-לבוא, שאז נוכל באמת להודות, כי אז "מלאה הארץ דעה את ה'".

המנורה - כח השפעה של שבעה ימים

יש המהלך, שלא נעשה שום נס ביום הראשון, אלא רק בז' הימים, כי היה בפך כמות ליום. צריך להבין: למה לא עשה ה' ית', שימצאו פך-שמן שיש בו לחצי יום, ואז היה נעשה נס ז' ימים ועוד חצי יום? מה העניין שהנס יהיה דווקא במשך ז' ימים?
וי"ל לענ"ד: ז' ימי הנס, כנגד ז' קני המנורה. וכל נר במנורה כנגד יום אחד מימי השבוע (וכן רשב"י ותלמידיו נקראים "המנורה הטהורה" שכל תלמיד היה כנגד נר של איזה יום בשבוע, ורשב"י היה כנגד שבת.) לכן, היה "כח" במנורה לדלוק ז' ימים, שמהות המנורה היא בחינת ז' ימים.
וביאור הדבר: בזמן רגיל - בו הדליקו את המנורה בדרך הטבע - כל יום היו מטיבים ושמים כמות של שמן ומדליקים וכו', היו פעולות אלו - אמצעי טבעי להשפעות המנורה. כי המנורה כולה הייתה השפעות נוראות של ניסים מופלאים כל השבוע. ולכן, כשלא היה את ה"אמצעי הטבעי" להשפעות הנסים (שלא היה שמן טבעי), אזי, פעלו ההשפעות והניסים שבמהות המנורה במשך ז' הימים, כפי מהותה. כלומר, היו ה"השפעות הנסיות" הללו - מעתה - האמצעי להדלקה הטבעית...
ולכן, היה נס רק ז' ימים ולא יותר, כי מעט יותר מז' ימים זה כבר מהות של שבוע אחר... מהות של בחינת מנורה אחרת... כי מהות המנורה היא ז' ימים.
להבין עניין זה: אדם נברא בעולם כגוף חומרי וטבעי, ואז, לפי גודלו בשנים ובמעשים שעושה על-ידי גופו - כך מלבישים לתוך גופו תוספות מהנשמה הרוחנית, כי לפי גופו החומרי ושכלו האנושי - נלבשים בו חלקי נשמה רוחניים. כגון מי שמלאו לו י"ג שנה, מוסיפים לו חלקים רוחניים ואז מתחייב במצוות. וכגון בשבת, ככל שמכין את גופו, בלבוש ונקיון וכו' או מכין את עצמו בהתבוננות ושמחה - כך מתלבשת בו תוספת של נשמה. כי לעולם הגוף הוא המידה לרוח.
אבל יש מציאות חריגה, כגון שה' רוצה להוריד מלאך מסויים לעולם, להלבישו בתוך גוף, הרי שמתאימים את הגוף ואת שכלו האנושי, לפי מהות המלאך. נמצא, שאז הרוחניות היא המידה לגוף.
כך המנורה ונרותיה עם השמנים וכו' - גוף טבעי, ולפי סדר הטבע שבמנורה כך מושפעים ההשפעות הרוחניות. אבל, בחנוכה הייתה מציאות חריגה, לפי ההשפעות הרוחניות של המנורה (בחי' ז' ימים), כך הלביש לה הבורא את הגוף הטבעי (שידלק ז' ימים). ולכן השמן הטבעי דלק בדרך נס במשך ז' ימים, כי ההשפעה היא בחינת ז' ימים.


מתי מדליקים את הנר?

בפרק "במה מדלקים", אומרת המשנה "עשרתם? ערבתם? הדליקו את הנר!" ונראה לפרש זאת על ב' הכנות להדלקת נרות חנוכה: אחד, מה שנוהגים לתת צדקה בחנוכה שבזה מתעורר רצון בשמים - זה בחינת "עשרתם" - לעשר לצדקה. והכנה שניה, להאיר את הרצון לעם ישראל. וזו ההכנה היא בחינת "ערבתם" שיכניס את עצמו לדין ערבות שהוא ערב לכל אחד מישראל להאיר להם את הרצון. ואם כן, אז "הדליקו את הנר" כיון שזכה על-ידי צדקה להארת רצון עליון ועירב את עצמו עם כלל ישראל כדי להאיר להם, אז הוא יכול להדליק את הנר - להאיר את הרצון.

יעקב - להמשיך את עבודת אברהם

מובא בשם "ילקוט ראובני", לאחר שיעקב יצא מלבן הוא שוב חזר בשביל "פכים קטנים" (ראה חולין צ"א ע"א) שזה פך-השמן של חנוכה, שהכין אז את כח חנוכה להאיר את החושך. ע"כ. וזה שכתוב בספה"ק, שיעקב המשיך את עבודתו של אברהם בגיור וקרוב רחוקים. כי קירוב רחוקים נעשה ע"י גילוי אלוקות, בבחינת חנוכה.
לא מוזכר (לפי ידיעתי) אצל אברהם משהו מ"חנוכה", אפילו שהוא עסק בעבודה הזו כי אצל אברהם זו הייתה עבודה פרטית. אבל יעקב, חיזר אחרי "חנוכה" - לעשות עבודה לדורות אצל כלל ישראל. ולכן, חנוכה חל בפרשיות המדברות ביעקב, כי גילה את חנוכה ועשה ממנה עבודה לדורות כנ"ל.
רובץ על פכים קטנים
מובא בשם "ילקוט ראובני" שיעקב נשאר בשביל פכים קטנים שזה פך-השמן של חנוכה, שהכין אז את כח חנוכה להאיר את החושך. ונראה לרמוז בס"ד במה שאומרת הגמ' (בבא קמא ט"ז.) לגבי רביצת בהמה: "אבל פכים קטנים אורחיה" שדרך הבהמה לרבוץ על פכים קטנים, ורש"י כתב: "דתולדה דרגל הוא". שהיונים באו נגד בחינת פך השמן (שמירת היהדות וכו') עם בחינת בהמה, שדרכה לרבוץ על פכים קטנים. וכן ראינו שאמרו לישראל שיכתבו על "קרן השור" שאין להם חלק באלוקי ישראל.
ויעקב, הוא סוד העק"ב, בחינת תולדה דרגל, שזה דרכו לרבוץ (כדי לשמור-) על פכים קטנים. והוא גם בחינת בהמה דקדושה, שהיה "איש תם" כי בהמה זה בחינת תמימות ופשיטות, כמו שכתוב (תהילים ע"ג) "ואני בער לא אדע בהמות הייתי עמך".

לא זוכרים הנצחונות

אברהם אע"ה עבד על גילוי אלוקות - גם כשהיה חולה ישב "בפתח האהל" והמתין לעוברים-ושבים כדי לקרבם לה' יתברך. והוא בחינת חנוכה, שיש להדליק "פתח הבית" כמוזכר אצלנו בס"ד.
ויש עניין נוסף אצל אברהם השייך לחנוכה: הוא נלחם מול ארבעת המלכים ונצחם בניסים מופלאים - מעט מול רבים, כבימי חנוכה - מעטים מול רבים וכו'
אבל יעקב חיזר - רק אחרי "פכים קטנים", בחינת פך-השמן של חנוכה, כמובא בשם "ילקוט ראובני". כי יעקב זכר רק את העבודה של גילוי רחמנותו ית' שהיה אצל אברהם ולא את הנצחונות, כאותו עניין של חנוכה, שלא עושים עניינים על הנצחונות מול יון, אלא רק מדליקים נרות לגלות הרחמנות שבנס-פך-השמן.

לחזר אחרי מצוות קטנות

דרשו חז"ל, יעקב חיזר אחר פכים קטנים - צדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם שאין פושטין ידיהם בגזל. ואילו מובא ב"ילקוט ראובני" שפכים קטנים זה פך-השמן של חנוכה.
ויש קשר בין דרשת חז"ל הנ"ל לסוד של חנוכה הנ"ל: אפילו שיש עשירות גדולה של תורה ומצוות, יש לחזר אחר מצוות קטנות. לכן עשו את חנוכה עבור "פך-קטן", למרות שבאותה העת הפסיקו הגזירות הרבות על קיום מצוות רבות ויסודיות כמו מילה שבתות וכו' ונתחדשה העבודה במקדש - דווקא על "פך קטן" תקנו את חנוכה - לעורר עניין תמימות יעקב, שלא מחשב בין מצוה גדולה לקטנה ומחזר אחרי "פך-קטן" - מצוה קטנה.

גדי

ב"קדושת לוי" כתב, שחנוכה זה יעקב כי ממנו הניסים וכו'. והנה יון וישראל זה אותו המאבק בין עשיו ליעקב, ויעקב הביא ב' גדיים ובזה הכניע את עשו. וחנוכה חל בחודש שמזלו גדי. (הימים האחרונים של חנוכה). ובזה אפשר להבין מה ששמעתי בשם מוהר"ן מברסלב זיע"א שעל ידי העבודה של הימים נוראים כך זוכים לחנוכה. ואפ"ל - כי ביום כיפור מקריבים ב' גדיים כנגד מה שהביא יעקב (שזה בחינת חנוכה מזל גדי). ועיין.
ועוד יש להוסיף: כתוב אצל יעקב לאחר שניצל מעשיו "ויחן את פני העיר" ולמדו בגמרא (שבת ל"ג ע"ב) שעשה פרסום הנס לאחר שניצל מעשיו (ולבן וכו'). ויש לפרש: "ויחן" זה כמו אותיות חנוכ"ה, שבו עושים פרסום הנס על הכנעת יון. וק"ל.

נח - נרות חנוכה

בספר "אוהב ישראל" זיע"א, כתב: מה שאמרו חז"ל ש'נח מקטני אמנה היה' פירושו, שחשש להאמין במבול, כדי שלא להמשיך את הדבר על-ידי האמונה, כי ידוע שע"י האמונה נמשך הדבר. ע"ש. וקשה מאוד להסביר זאת כפשוטו, שלא רצה להאמין כדי שלא יקרה, שזו סברא טבעית מול דעת ה', וכי שייך לא להאמין באחד מעונשי התורה ובזה לא ימשך העונש? או לא יאמין בגיהינום ועי"ז לא יכנס לגיהנום?
ויש לבאר: נוח האמין מאוד ברחמנותו יתברך, עד שלא האמין שמידת הדין תגבר על מידת הרחמים, ועד שהמים הגיעו אליו, עדיין האמין ברחמנות - לא האמין שהדין ינצח. ולפ"ז, נח בנה את התיבה רק בגלל הציוי ולא האמין שזה יתרחש. (ולפ"ז ניתן להסביר את ה"אוהב ישראל" שנח חשב שהרחמנות תגבר, מכח אמונתו ברחמנות. כי על-ידי שמתחזק האדם באמונה ברחמים של ה' בזה נמשך רחמים גדולים. אלא שזה לא הצליח לנוח שאע"פ שהאמין ברחמנות - מידת הדין גברה. והבן היטב (אלא זה לא ממש נכנס בלשונו הק')
כי נח מלשון חנון - "הוא ינחמנו". שהאמין ברחמנות עד שלא האמין שיהיה דין. ולכן נ"ח ר"ת נ'רות ח'נוכה. שנרות חנוכה זה גילוי האמונה ברחמי ה'.
אבל נח היה צריך תיקון: כי מה שהיה לנח את עניין חנוכה, זה רק באמונה שהאמין ברחמנותו של ה', אבל הוא לא עשה "עבודה" של חנוכה - לא קיים את "מצוות" חנוכה שמצותה להאיר לרבים את רחמנותו ית'. כי נח רק בנה את התיבה, ובזה הוא האיר את ההפך מחנוכה, כי אמר לדורו שיהיה מבול וכו' - האיר רק את גבורתו של ה'. ולמרות שהתיבה היא סימן של רחמים (שמצילה מהמבול) אבל היא הראתה שיהיה מבול (גבורה). נמצא שהוא האמין ברחמנות, אבל לא יצא להאיר את רחמנות. ולכן בחנוכה שזה נ"ח - מתקנים עניין זה - מאירים את הרחמנות.
נמצא שעבודת אברהם (שגילה אלוקות בדרך של חסד) הוא בבחינת תיקון עניין נח. ויעקב חיזר אחרי פכים קטנים שזה פך-שמן של חנוכה (כנזכר לעיל) להמשיך תיקון זה לדורות.
וזו סיבה נוספת שחכמים לא ראו לעשות זכר לנצחונות על יון, למרות שהיא הצלה גופנית (כמשכ' הריטב"א) ולא עושים (כמו בפורים) שמחה ומשתה? כי חנוכה זה להאיר את רחמנותו, שמותר להאיר את גבורת ה' שמנצח את הגויים, אבל בחנוכה העניין הוא שלא להאיר את גבורתו, אלא רק את רחמנותו
.(הבאנו במק"א בשם הספרים שנח שלח את היונה והיא שבה עם עלה של זית שזה סוד שמן זית של חנוכה. וי"ל שרוצה לומר לנח שמעכשיו זו עבודתו ותיקונו, לעסוק בבחי' חנוכה. וכשאמר לו "צא מהתיבה" רמז לו שלא להאיר את התיבה (בחי' גבורה) אלא להאיר עניין חנוכה, ולכן צ"א בגימטריא חנ"ו בכ"ה. (גם גימטריא הלל והודאה) אבל כאמור אברהם עשה את העבודה ויעקב המשיך אותה. ומשה רבנו שהוא גלגול יעקב (תיקו"ז) הוא גם גלגול נח (האר"י ז"ל) - עסק בתיקונו שהאיר את הרחמנות ורק הליץ יושר. וזה המשכיות עבודת הצדיקים לעסוק בבחינת חנוכה, ולכן בת קול אמרה לרשב"י ולבנו "צאו מהמערה" לרמוז על צ"א הנאמר לנח, כי רשב"י הוא משה רבנו שעסק בתיקונים אלו בבחינת חנוכה ולכן נקרא המנורה הטהורה. וזה מה שהקב"ה הראה לנח את הקשת לרמוז על רשב"י (שהוא סימן הקשת) שימשיך את התיקון. ודו"ק. והבן כל זאת לעתה.)


מסוכות - ההכנה לחנוכה דרך נח הצדיק.

מסוכות נכנסים לחנוכה. ומיד אחרי סוכות קוראים בתורה פרשת בראשית, שבסופה מסופר על נח שמצא חן בעיני ה'. נמצא שמ-נח נכנסים לעניין של חנוכה.
ומובא ב"בני יששכר" לגבי ל"ג בעומר: האור של ל"ג בעומר מתחיל מחנוכה. ע"כ. כי חנוכה זה המנורה, שזה הצדיקים שמאירים את עיניהם של ישראל. ורשב"י כונה "בוצינא קדישא" ו"פני המנורה", והוא ביחד עם החבריא קדישא כונו ה"מנורה הטהורה". וכיון שחנוכה זה עניין של הצדיקים, לכן מתחילים להכנס לחנוכה עם נח, שהוא הראשון שנקרא צדיק. (ונח היה צדיק יסוד עולם כמו שכתוב בזוה"ק, וכן מובאים עליו שם דברים נוראים על שהיה צדיק. ובכתבי האר"י כתוב שמשה הוא גלגול של נח)
אחרי פרשת בראשית - קורין בפרשת נח - נכנסים לעניין המבול, שעל-ידי התיבה נח הציל את העולם, שזה עניין הצדיקים - להציל מכל סוגי המבול. וכן משה נכנס לתיבה (שיש בזה עניין של תיבת נח) וכן ספר הזוה"ק נקרא תיבת נח (כדאיתא בזוה"ק) והצדיקים גילו לנו תיבה לדורות האחרונים והיא התפילה (כי תיבה מלשון מילה).
ואז נראתה לנח הקשת - אות שלא יהיה מבול בעולם, וכיו"ב בימי רשב"י צדיק יסוד העולם, שלא נראתה הקשת מימיו שהוא אות הקשת. וגם חנוכה זה עניין של קשת שחל בחודש כסליו שמזלו קשת. (קש"ת ס"ת "ברכות לראש צדיק")

קולה מעל הטבע

חנוכה (ח') בחינת מעל הטבע. ויכולים לחיות בבחינת חנוכה. כי הנה שבת זה מעל הטבע, ותלמידי חכמים הם בחינת שבת, נמצא שהם חיים מעל הטבע. אבל, היהודי הפשוט, כיצד יכול להיות בחינת מעל הטבע? - על-ידי חנוכה!
כי ההבדל בין מעל הטבע של שבת לשל חנוכה, שבשבת האדם נכנס למעין עולם הבא ולכן מי שנכנס[לתוך המסכ"ת בחינת סוכ"ה, שזה בחינת שבת - בינה. בחי' סוכת שלומך.] לעסק התורה הוא נכנס בתוך מעין עולם הבא כמו שבת. ואת זה לא יכול אדם פשוט... אבל חנוכה זו "הנהגה" של מעל הטבע, שנמצאים בעולם הזה עם הנהגה של מעין עולם הבא, ואת זה, כן יוכל אדם פשוט. ע"י אמונה תמימה ופשוטה בתורה ובחכמים ואמונה גדולה שאין טבע בעולם כלל, שהכל ניסים, שזה בחינת חנוכה, אזי זוכה להנהגה של מעל לטבע.
נראה, שבדור האחרון אנו מתקרבים לעידן - מחוץ לטבע, בבח' חנוכה. משום שהטבע נעשה הרסני - האוכל אינו "טבעי" - מזיק. וכל-מיני מחלות ואסונות טבע ש"אינם טבעיים" כנזקי הטבע... שמהטבע מגיעים לסכנות... עד שאנשים מחפשים לברוח מהטבע - להיות "טבעוניים"... ולכן, מי שיש לו שכל בקודקודו - מהר מאוד מבין - אם צריך לברוח מהטבע ההרסני אל הטבעוניות - עדיף לברוח אל מחוץ לטבע - להיות רוחני. כי בשביל להיות "טבעוני" יש לברוח מכל המציאות שבעולם, לא לקנות במכולת ולא לאכול במסעדה ולא אצל ההורים - ממש כמו "בעל תשובה".. לכן קל לו לאדם לברוח למקום נצחי - אם כבר הוא בורח מהטבע.. ואז כשיחליט לצאת מהטבע - להאמין שאין טבע בעולם כלל, אז גם הטבע ההרוס לא יוכל יזיק לו. כשם שנהגו יהודים בשבת לאכול חמין
["פצצת אטום". לפי כל הרופאים - חמין זה רחמנא ליצלאן...] ובשרים עם הרבה שומנים (ד' סעודות ביממה!) ולא חששו כלל מהטבע, כי שבת זו מציאות אחרת, נכנסים למעל הטבע. כך גם, אם אדם יזכה להתעלם מאימת הטבעונים ולא להתייחס לטבע כלל כי אין טבע, ויחיה באמונה אמיתית שה' מנהיג את הבריאה, אזי כמו חנוכה - תהיה לו הנהגה שמחוץ לטבע ומי שאמר לשמן שיהיה מבריא יגיד לקולה שיהיה מבריא...[ואין הכוונה בדברינו להגזים במאכלים מזיקים בדווקא, כי על-זה נאמר "ונשמרתם לנפשותיכם", אלא הכוונה, שלא צריך להכנס לפחדים כאשר מגישים באיזו סעודה איזה מאכל שהטבעונים "אוסרים"... וכ"ש בשבת. - לרבות כמה סופגניות במהלך חנוכה. וגם אחרי ההסבר הזה - הדברים הם בגדר רעיון ולא הלכה למעשה.]

אין תגובות: